בספורט הנקרא טריאתלון נתקלתי לראשונה לקראת סוף השירות הסדיר, אז החליטה היחידה לרשום אותנו למקצה הדואתלון בטריאתלון אשדוד. לשם כך שכרה לנו היחידה מאות זוגות אופניים (שלא מעט מהם לא שרדו את השהות הקצרה שלהם בבסיס תקוע המחוצץ והקוצי).
בתור חייל ותיק קיבלתי אישור לצאת הביתה ביום חמישי אבל לא לפני שהבטחתי למפקד הישיר שאתייצב לתחרות למחרת לא יאוחר מ6 בבוקר. למחרת, אכן, 6 בבוקר התייצבתי עם הדייהו הירוקה של ההורים בחוף ים אשדוד.
לאחר חימום קצר ולאחר שבחרנו לנו זוג אופניים שיהיה מסוגל גם לנסוע עמדנו על קו הזינוק מחכים ליריה שתזניק את המפקדים כדי שנוכל (אני ועוד ארבעה) להחזיר את האופניים למקום, לקחת את חולצות התחרות, להדחק לדייהו ולנסוע הביתה.
בתור חייל ותיק קיבלתי אישור לצאת הביתה ביום חמישי אבל לא לפני שהבטחתי למפקד הישיר שאתייצב לתחרות למחרת לא יאוחר מ6 בבוקר. למחרת, אכן, 6 בבוקר התייצבתי עם הדייהו הירוקה של ההורים בחוף ים אשדוד.
לאחר חימום קצר ולאחר שבחרנו לנו זוג אופניים שיהיה מסוגל גם לנסוע עמדנו על קו הזינוק מחכים ליריה שתזניק את המפקדים כדי שנוכל (אני ועוד ארבעה) להחזיר את האופניים למקום, לקחת את חולצות התחרות, להדחק לדייהו ולנסוע הביתה.
שנים אח"כ חולצת התחרות הנ"ל הייתה אחת החולצות המועדפות עלי, וכל פעם ששאלו אותי האם אני טריאתלט, עניתי, לא, זה רק סיפור בבלוג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה